סעודת שבת בבית משפחת שטיינר בהר נוף כמעט אף פעם אינה מסתיימת עם אותו מספר היושבים בה בתחילתה. משום שבדרך כלל, אבי המשפחה המתנדב בארגון 'החובש הר-נוף' נענה לקריאת הצלה דחופה, או למצער נקרא אל הדלת כדי לייעץ בדחיפות לאדם שחש ברע ומבקש למצוא מזור לכאביו בעצם יום השבת.
לכאורה, זהו עוד תיאור (לא) שגרתי של סעודת שבת בבית כל אחד ממתנדבי ארגוני ה'הצלה' הרבים. אבל אל תטעו: בעל הבית אינו עוד מתנדב. זהו הקרדיולוג הבכיר, ד"ר ר' הלל אברהם שטיינר, מנהל מייסד של היחידה להפרעות קצב ואלקטרופיזיולוגיה במרכז הרפואי פדה פוריה ''.
הוא כבר רגיל שרבים פונים אליו מחוץ לשעות העבודה שלו בבית החולים או במרפאותיו. "התרגלתי כבר ל'מנהג המדינה' כאן. אנשים רוצים לקצר לעצמם את הדרך ופונים אליי בבית הכנסת אחרי התפילה, בחתונות, ובעצם בכל מקום התכנסות".
אבל אם בציבור החרדי הוא דמות מוכרת, ורבנים וראשי ישיבות רבים מחכים לחוות דעתו, הרי שאל הכותרות בתקשורת עלה ד"ר שטיינר בשבועות האחרונים כשבתפקידו כמנהל היחידה להפרעות קצב ב'מרכז הרפואי פדה פוריה' השתילו במערך הקרדיו-ווסקולארי שבניהולו קוצב לב ללאה, קשישה בת 104 מאחד הקיבוצים באזור הצפון. זהו, אגב האזור, שעליו חולש ד"ר שטיינר כמומחה יחיד להפרעות קצב.
הקשישה הגיעה ל'פדה פוריה' כשהיא סובלת מקוצר נשימה ודופק נמוך מאד. "לפני כשנה", מספר ד"ר שטיינר בראיון ראשון מסוגו שהוא מעניק ל'משפחה', "היא אושפזה בשל אובדן הכרה. ובאשפוז האחרון, לפני כשבועיים, סיפרה שהייתה מתעלפת מפעם לפעם. ראינו בבדיקת הא.ק.ג שלה, הפרעות בזרימת החשמל בלב. שוחחנו אתה ולאחר שקיימנו דיון של הצוות הרפואי, והחלטנו להשתיל לה קוצב לב קבוע".
ההשתלה בוצעה בהרדמה מקומית, וד"ר שטיינר היה מרוצה: "החולה שיתפה פעולה בצורה מאד סבלנית וטובה. הפעולה בוצעה בהצלחה רבה וכעת כל פעימות הלב שלה מופעלות ע"י הקוצב".
כשאנו שואלים אם לא היה בו חשש לביצוע הליך כה מורכב באישה כה מבוגרת, ד"ר שטיינר מציין כי זו אכן הפעם הראשונה שהוא משתיל קוצב לב לחולה בגיל כזה. "הרזרבות שיש לאנשים בגיל כזה מוגבלות ולכן צריך לפעול בצורה מאד זהירה. הכנסנו קוצב שמתאים לצרכים שלה וישמור על תזמון הלב. היא צלולה וערנית ועדיין עובדת במתפרת הקיבוץ, לכן היה לנו חשוב למנוע אירועים נוספים של נפילות ואובדן הכרה ולשפר את איכות חייה".
אגב, ימים ספורים אחרי השתלת הקוצב, הקשישה שעמדה לפני שחרור סיפרה כי היא מרגישה טוב וממתינה שבִּתה - בת השמונים - תגיע כדי לקחת אותה הביתה.
דמעות הרבי
על מטופליו הנוכחיים, הנמנים בחלקם על שדרת העילית של הציבוריות החרדית, הוא מסרב בתוקף לדבר - ובצדק. אולם, כשאנו משחזרים עמו את ימי התמחותו ב'שערי צדק' הוא נזכר מיד בתקופת אשפוזו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ועוד רבים אחרים.
אחד המקרים החקוקים בזכרונו, אכן אירע בעודו מתמחה. באחת המחלקות שבהן סבב, אושפז כ"ק האדמו"ר מסלונים, בעל ה'נתיבות שלום' זי"ע. המתמחה הצעיר שנכנס לחדרו, גילה כי הרבי דומע ומיוסר. "כששאלתי לשלומו, השיב לי הרבי כי הוא נוהג לקבל חוות דעת שנייה לפני כל צעד רפואי שהוא עושה. 'המתנתי לד"ר מלצר, וכשזה הגיע בשעות הבוקר המאוחרות, שאלתי אותו מדוע לא נכח בביקור רופאים, כשבקולי נשמעה נימת תמיהה על איחורו. אלא שאז אמר לי ד"ר מלצר', הוסיף הרבי ובכיו התעורר מחדש, 'כי איחר בשל העובדה שנכח באזכרה לבנו החייל הי"ד'.
"נדהמתי לראות", ממשיך ד"ר שטיינר ומשחזר, "כי הרבי לא התייחס לעובדה שהבן נפל שנים מספר קודם לכן, וכיצד המחשבה על כך שאולי ציער יהודי כשהזכיר לו את אובדן בנו, הטרידה את מנוחתו עוד שעתיים תמימות אחרי כן...".
ואכן את מאור הפנים שלו והיחס הלבבי שבה הוא מתייחס לכל אדם, ינק ד"ר שטיינר מגדולי ישראל שבצִלם חסה כל הימים - שהשיבו לו בהכרת טובה ובהרעפת ברכות על ראשו בכל אשר יפנה, לצד הדרכה פרטנית בצמתים חיוניים שבהם נדרש להכריע. החל ממרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל והגאון רבי ישעיהו נויבירט זצ"ל, שהמשיך וליווה אותו גם אחר פטירת הגרש"ז, כשבאותה תקופה, היה לו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל לעיניים.
גם כיום, בעודו נפעם מהתנהגותו האצילית של הגרי"מ רובין בעל ספר 'ארחות שבת' בפיגוע הקשה שחלף על השכונה שבה הוא מתגורר (בו גם נהרג חברו הקרוב הר"ר אריה קופינסקי הי"ד, שהוא עדיין המום מהיעדרו הטראגי) הוא מודע לדעתו ההלכתית הנוטה לחשוש לשימוש בקוצב לב הפועל על בסיס חשמלי בשבת. עם זאת - בתשובה שממען אליו הגאון רבי אשר וייס, הוא מבהיר כי זהו 'דבר שאינו מתכוון', וקובע, כי בוודאי שאם אין קיום לגוף באופן סדיר בלעדי הקוצב - אין בכך כל חשש הלכתי. גם בספרו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין, שיעורים לרופאים, ממוענות תשובות אליו בנושאים אלו ודומיהם.
שבת כהלכתה
צעדיו של ד"ר שטיינר נעשו אחד לאחד בהתייעצות עם מורי ההלכה המובהקים - ואכן, משמים השיבו לו כגמולו, כפי שיעיד המקרה הבא, אולי המכריע ביותר בתולדותיו כרופא.
בימים שהתמחה ב'שערי צדק' או ב'הדסה' היה נושא שמירת השבת קל יחסית. אלא שלפני שמונה שנים, הד"ר הצעיר - שכבר היה בוגר ביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, התמחה במחלקה לרפואה פנימית ובקרדיולוגיה - ביקש להתמחות בהפרעות קצב ואלקטרופיזיולוגיה במרכזים הנחשבים בארה"ב.
כאן החלה סאגת ראיונות בלתי נגמרת במרכזים הרפואיים בארה"ב. סאגה, שתחילתה בתעודות והמלצות מקיר לקיר, המשכה ברצון עז של מראייניו לקבלו לשורותיהם, וסופה - חוסר התחשבות מוחלט בשמירת השבת של המתמחה. "אמריקנים רבים קופצים על כל מקום שמתפנה, כך שלא נותרה לי ברירה, אלא לסרב להצעות שהגישו בפניי ראשי היחידות להפרעות קצב".
ביום מן הימים צלצל הטלפון של ד"ר שטיינר. על הקו היה איש יחסי הציבור של בית החולים שערי צדק, שבו כיהן אז כמומחה בקרדיולוגיה משנת תשס"ה. "קיבלנו שיחה מד"ר אודנל, נוצרית קתולית ומומחית לאי ספיקת לב ב'מאיור קליניק', שאמרה לי כי היא מחפשת מתמחה דווקא מישראל".
ומה באשר לשמירת השבת? הקשה ד"ר שטיינר. "אל דאגה", פסק איש יחסי הציבור. "אחד מתנאי תורם המילגה היא, כי אם מדובר ביהודי שומר שבת יינתנו לו כל התנאים שיאפשרו לו את שמירתה בדיוק כפי שהם נהוגים בבית החולים שהוא מכהן בו בארץ..."
מסתבר, כי באותם רגעים שמימיים, התקיימו בו בד"ר שטיינר כל הברכות שהרעיפו על ראשו גדולי ישראל לדורותיהם. והוא מצא עצמו עושה את דרכו להתמחות בהפרעות קצב במרכז היוקרתי Krannert Institute of Cardiology של Indiana University.
רק בהמשך התבהרו לד"ר שטיינר כל הפרטים: אחד מגביריה הנודעים של אינדיאנפוליס, עיר הבירה של מדינת אינדיאנה, מארק הייסטן, אישיות מרתקת כשלעצמה, טופל בבעיות לב ב'מאיור קליניק', שם הביעה בפניו הקרדיולוגית ד"ר אודנל, את רצונה להתרימו למתמחה דווקא מארץ ישראל. "יש לנו מתמחים מכל רחבי העולם: מלבנון, מסוריה, מירדן וממצרים. אבל עוד לא היה לנו מתמחה מישראל". הייסטן הרים את הכפפה והודיע חגיגית כי יעניק מלגה שתאפשר התמחות של רופא ישראלי אך הוסיף בחוזה סעיף, המאפשר למתמחה שומר שבת חופשות בדיוק כמו אלו הנהוגות בישראל...
בוודאי התרגשת.
"זו הייתה סייעתא דשמיא גלויה, ומארק הייסטן היה השליח השמימי עבורי. הוא יהודי חם, שהיה פליט שואה שהגיע ארצה מפולין על אניית ה'אלטלנה', נלחם במלחמת תש"ח אך בגלל שירותו באצ"ל - לא מצא פרנסה אחרי המלחמה. בחוסר כל נדד לארה"ב, וברוב תושייה, סייעתא דשמיא ועבודה קשה - הפך לגביר אדיר המחזיק בשורה של בתי אבות בבעלותו (כולל בנק באינדיאנה שהיה בבעלותו עד לפני שנים ספורות) והוא ואחיו מחזיקים את הקהילה היהודית באנאפוליס.
"הוא, ואשתו אנה-רות, החליטו שלמלגה הזו שתרמו יצטרפו גם תנאים גשמיים מעולים. הם העניקו לנו דירה המתאימה בדיוק לצרכינו - משפחה חרדית עם ארבעה ילדים (שלש הגדולות נותרו במוסדות הלימוד בארץ הקודש, עקב אי קיומו של תיכון יהודי). לצד הארונות המלאים, גילינו גם את החשיבה על כל פרט עבורנו - למשל, המטבח היה חדש, עם שני כיורים... הרגשנו את התגשמות הכתוב בפרשת עקב, "...בתים מלאים כל טוב". נדיבות ליבם של בני הזוג הייסטן מפעימה אותי עד היום. יש לנו חברים שנסעו להתמחות בארה"ב וחיו בעוני ובמחסור. אנו, ב"ה בזכותם, זכינו לסייעתא דשמיא מדהימה".
כמה זמן ארכה ה'גלות' הזו?
"שנתיים. מתשס"ז עד תשס"ט. בשנה השנייה, אשת החיל שלי - ממש במסירות נפש - החליטה, עבור חינוך הילדים, להתגורר במרחק נסיעה של כמעט שלש שעות, מאה מייל צפונית למקום שהותנו סמוך לבית החולים, ובמשך ימות השבוע נסעה לסאוט בנד, שם קיימת קהילה ישיבתית שנוסדה על ידי הרב גטינגר וזוגתו הרבנית, שהקימו בה בתי חינוך תורניים, כולל אברכים וכל המוסדות הקהילתיים. כך, יכלו הילדים להתחנך ולחיות באווירה מתאימה.
"זו היתה גם הסיבה שלמרות הצעת העבודה שקיבלתי מיד עם סיום ההתמחות - לא חשבנו על מקום הולם יותר לחינוך הילדים מלבד ארץ הקודש".
אתה שב לבית החולים שערי צדק.
מתי מגיעה ההצעה להקים יחידה מיוחדת להפרעות קצב בפדה פוריה '?
"שבנו ארצה ומספר אופציות עלו לפנינו. בסופו של דבר השפיע עליי פרופסור מיכאל גליקסון - מי שכיום הינו מנהל מרכז להפרעות קצב בתל השומר ונשיא האיגוד הקרדיולוגי בישראל - שאקח את האתגר להקים בעצמי יחידה חדשה. ההצעה שעלתה על הפרק הייתה בפדה פוריה השוכן ליד טבריה כשאזור הצפון כולו - מרוחק מהמרכזים הרפואיים שבמרכז ובירושלים.
"התייעצתי עם הגאון רבי יצחק זילברשטיין שעודד אותי לעשות את הצעד. וכך הפכתי לרופא יחיד מסוגו שחולש על אזור כה גדול. ייאמר לשבחו של סגן שר הבריאות לשעבר, הרב יעקב ליצמן שראה לנגד עיניו את פיתוח הפריפריה והרפואה בה, והוא אחד מהגורמים שעודדו אותי להפנות את משאביי ל'פדה פוריה'. כששאלתי אותו בביקורו במרכז הרפואי אם לדעתו תיבנה יחידה להפרעות קצב בטבריה, הוא השיב: 'הבטחתי, ואני נוהג לקיים הבטחות'. למותר לציין שההבטחה קוימה, על כל הציוד הרפואי המשוכלל האפשרי".
גורל הגרש"ז
הוא נולד בניו יורק, לאביו הרב מרדכי יהודה (מארק) שטיינר, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה, מהמכובדות שבעיר ניו יורק. לאחר המשבר הפיננסי של שלהי שנות השבעים, ולמרות שהוחלט להעניק לאביו קביעות - ברור היה להוריו כי מקומם בארץ ישראל.
עד אז, למד הילד הלל-אברהם בת"ת "ישיבת 'חפץ חיים'" ובהיותו בן 11, בשנת תשל"ז, עלו ארצה. תלמוד התורה בבית וגן של החינוך העצמאי יחד עם המנהל הרב לויכטר ביצעו בו קליטת עלייה מרשימה והוא זוכר לטובה את המנהל ואת פועלו.
משם, המשיך לישיבה התיכונית 'נתיב מאיר', וכשתקופה קצרה לאחר מכן חזרו הוריו לניו יורק, עבר לישיבת 'שער התורה' בניו יורק, תחת שבטו של הגאון רבי זליג אפשטיין זצ"ל (חתנו של רבי שמעון שקאפ זצ"ל). כששבו ארצה, המשיך להתחנך על ברכי הגרח"י גולדוויכט זצ"ל בכרם ביבנה.
באותם שנים נישא הלל הצעיר, והמשיך ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית - 'הדסה', שם השתלב בקבוצה של סטודנטים דתיים. כשהגיעה העת לנתח גופה כדי לבחון את פנימיותה מקרוב, התעוררה בעיית קדושת וכבוד המת.
"אחד המורים הבטיח לסייע, והמציא לנו גופה שהיתה בחזקת של לא-יהודי, אך מהימנות העניין עוד הייתה מוטלת בספק, התלבטתי רבות - והגרש"ז אויערבך היה לי לעיניים. דלתו, שהיתה פתוחה לכל מבקש השם, נפתחה גם עבורי. מאז - ולתמיד. כשעליתי לשאול בעצתו כדת מה לעשות, השיב לי כי הצירוף של היות הגופה בלתי מהולה ושל הרופא המרצה בחוג לאנטומיה שסייע לנו בהשגתה 'מסיח לפי תומו', דיה כדי להוכיח את מהימנות דבריו שמותר יהיה לנתח את הגופה לצרכי לימוד.
"מבחינתי, היתה זו תקופה מלאת אתגרים, לא אהבתי את כל עניין ניתוחי המתים, אך בסייעתא דשמיא, עברנו זאת אליבא דהלכתא. למעשה, בשל הקפדתנו הרבה על ההלכה, דתיים רבים ביקשו להצטרף לקבוצתנו, ובשל חוסר מקום - הגרש"ז גם היה זה שהמליץ לנו להטיל גורל...".
במקביל לאותה תקופה, יסדו הסטודנטים 'כולל' בראשות הרב יעקב לוי שהעניק תמיכה מלאה לסטודנטים הדתיים לרפואה שלמדו באותה בהדסה, בשלוחת האוניברסיטה העברית. משך שנתיים עסקו בהלכות שבת. למדנו בעיון את הסימנים שכ"ח-שכ"ט, ופעמיים בשבוע זכינו בשיעורים מהגר"י נויבירט זצ"ל, כמו גם מהגאון רבי שילה רפאל זצ"ל ומפרופסור אברהמס, בעל 'נשמת אברהם', לשעבר מנהל מחלקת 'פנימית' בשערי צדק שספרו מהווה אבן יסוד ליחסי רפואה-הלכה, ועל המהדורה הראשונה שלו עבר מרן הגרש"ז אויערבך מילה במילה".
מלבד ניתוחי המתים, לבטח התעוררו שאלות הלכתיות מרתקות נוספות?
"באחד המקרים, פנה אליי ד"ר אחמד עיד, אחד ממנהלי המחלקות הכירורגיות ב'הדסה' והציע לי להתלוות אליו בניתוח השתלת כבד. נטילת כבד מאדם שמת מוות מוחי היא בעייתית על פי ההלכה. עליתי על אופניי, והפלגתי לשערי חסד, עליתי אל הבית ברחוב אוסישקין, והרציתי בפני הגרש"ז את שאלתי. למרות שהקדמתי שמרבית הסיכויים הם שלא אהיה רופא מנתח, רבי שלמה זלמן פסק באחת: הימנע מהשתתפות בניתוח הוצאת הכבד, אבל עשה הכל כדי שתוכל להשתתף בניתוח ההשתלה. הראייה שלו הייתה, שעליי - כרופא - לשאוף לדעת כמה שיותר...".
שתי מכוניות בחזית
כאמור, גם אצל הרב ישעיהו נויבירט, בעל 'שמירת שבת כהלכתה', מצא ד"ר שטיינר הצעיר מזור לשאלותיו. "זכיתי והייתי גם בן-בית אצל הגאון רבי דב בער אליעזרוב מקטמון, שהדריך אותי בכמה וכמה עניינים. הוא גם יעץ לי להישאר ולהתגורר בטווח הליכה מבית החולים כשאל המשמרות ששובצו לי בשבת, צעדתי רגלי, הלוך ושוב. מאז, החילותי להתפלל 'ותיקין' באופן קבוע, מנהג שעודני מחזיק בו עד עצם היום הזה". ואכן, ד"ר שטיינר נמנה על מקימי מניין ה'ותיקין' בביהכנ"ס 'איתרי' שבהר נוף, השכונה שאליה עבר להתגורר מאוחר יותר.
"לאחר שהפכתי לרופא בכיר יעץ לי הרב נויבירט שבמצב של כוננות רפואית בשבת, הרי שכרופא קרדיולוג עליי להגיע לצנתור כמה שיותר מהר, ולכן, פסק, אין טעם בהליכה רגלית לבית החולים". מאז, היו לד"ר שטיינר שתי מכוניות, שלו ושל חמיו. שתיהן חנו בערב שבת על יד ביתו, כשהוא מקפיד לנסוע בחזרה מבית החולים עם נהג נכרי, כשהרכב הנוסף עומד לרשותו שוב על יד הבית - במידה ויוזעק שנית. פעם אף נותרו שתי המכוניות ב'שערי צדק', מאחר שהוזעק פעמיים באותה השבת...
לימים, אחר פטירת הגרש"ז אויערבאך, הופנו שאלותיו למרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב. באותו זמן, ערב הכשרתו כמומחה להפרעות קצב, התגלגל לידיו מקרה כאוב. משפחה שאביה היה בגדר 'גוסס', היה מחובר לקוצב לב. אלא שמשפחתו פחדה שבדרך לעולם האמת - המכשיר ישלח גלי חשמל ומכות כואבות - כפי שהוא עושה בכל עת שהלב פוסק מפעימתו הסדירה. ההתלבטות של ד"ר שטיינר היתה כבדה, האם יש היתר הלכתי להוצאת המכשיר בסיטואציה שנוצרה.
"באותה העת פניתי לרב נויבירט אך היות ולדבריו, לא רצה לפסוק להתירא לבד, ביקשני לסור עמו בצוותא חדא אל מעונו של הגרי"ש אלישיב. הגר"י נויבירט עמד אז ערב נסיעתו לחו"ל עבור מערכת הכשרות שלו, ונכנס כביכול כדי להיפרד מהגרי"ש. נכנסנו יחד, והגר"י הורה לי להציג את השאלה.
הגרי"ש היה כמלאך השם. חדות החשיבה שלו הייתה מדהימה, והוא הוכיח יכולת תפיסה של בעיות מורכבות במהירות, הסברתי בדקות ספורות על הדה-פיבילטור (הקוצב החדשני, ראה להלן) והגרי"ש הציב מיד שלשה תנאים להפסקת פעילות המכשיר: 1. שהמטופל עומד למות מסיבות אחרות ולא מהטיפול במכשיר, 2. שהחולה אכן גוסס, 3. ?????
זאת היתה הפעם הראשונה שפגשת בגרי"ש?
"בוודאי שלא. הוא אושפז לא פעם במחלקתנו ב'שערי צדק', והכירני היטב - גם אם לא כמי שקיבל עבורו החלטות הרות גורל - אך לפחות כאחד שעזר לו הן בתקופתי כמתמחה והן לאחר מכן. אחת מתכונות נפשו היתה הכרת הטוב הנדירה, והוא הקפיד על כך גם בהיותו במצב לא קל, בעודו כאוב ומיוסר. באותו אשפוז נכנסתי לבקרו כשבני לצידי, ומייד הפנה אליו התייחסות מיוחדת, כשהוא מברכו שיזכה לגדול תלמיד-חכם.
"אולם בכך לא הסתיימה הכרת הטוב שלו. בתשס"ז, בלילה שלפני צאתנו לאינדיאנפוליס, באופן חריג הוכנסנו אני, עם אשתי וארבעת ילדייי, כשלמרות מחלתו, בירך הגרי"ש כל ילד וילד בדיוק רב על פי צרכיו בהצלחה ברוחניות. עבורי הוסיף את המילים: 'הצלחה ברוחניות ובגשמיות'.
"באותם ימים, גם ממרחק של אלפי מילין, ענה לי - לעיתים בעצמו - כשטילפנתי לשאול לדעת-תורתו כשהתעוררו בפניי שאלות. היה נראה כי הוא תמיד מוכן ומזומן להשיב וכי אין לו בעולמו את התמדתו המופלאה שסבבה את מרבית יממתו".
אתה זוכר שאלות ספציפיות ששאלת טלפונית מאינדיאנה?
"אנשי הקהילה היהודית אירחו בביתם מטופלים רבים שמגיעים מארץ הקודש, בנדיבות לב מרשימה. אלא שחלק מאוד חשוב של אותם יהודים, עדיין לא שומרי תורה ומצוות. כך שלא יכולנו לקבוע להם תורים לימי שישי, כשהם משתחררים בשבת, ונוסעים לבית מארחיהם תוך חילולה. אישית, כאמור, לא עבדתי בשבת, אך החולים שהיו מסיימים את הטיפול שהחל ביום שישי, היו מחללים את השבת בעת שחרורם.
"התקשרתי לבית מרן הגרי"ש. נכדו, ר' אריה, ענה לי לטלפון ומיד העביר את השפופרת לסבו הגדול שפסק נחרצות: אין לקבוע תורים לימי שישי במידה שקיים חשש שיחזרו הביתה תוך חילול שבת בעת שישוחררו מהמחלקה. מאז, הקפדנו לתזמן את התורים של אותם יהודים שביקשו טיפול בסוף השבוע, לימי חמישי לכל המאוחר".
החזית הצפונית
לפני ארבע שנים, פנה ד"ר שטיינר למנהל המחוז של אחת מקופות החולים המובילות בארץ, והציע לו לשמש כמומחה להפרעות קצב הלב במרפאת הקופה בטבריה. "בצפון, אין צורך במומחה", היתה התשובה הלקונית. מסתבר, שבתל אביב, בחיפה ובירושלים יש הפרעות בקצב הלב. בטבריה - לא.
אלא שבמשך מעט השנים שחלפו מאז, 600 מטופלים טבריינים ושכניהם מהסביבה הקרובה כבר עברו תחת ידיו של ד"ר שטיינר ב'פדה פוריה'. בקרוב, אותה קופת חולים שמנהלה הגיב אז כי "אין צורך", מתעתדת לחנוך מרפאה צפונית להפרעות קצב, שבה יכהן רופא מומחה - יחיד באזורו - המתגורר בכל ימות השבוע בטבריה, ושובת בהר נוף.
"הציוד שבמרכז הרפואי פדה 'פוריה' היום, הינו מהמתקדמים בעולם, הוא שווה ערך לפחות לאותו ציוד ששוכן כבוד בבתי החולים המובילים שבמרכז הארץ", מעיד ד"ר שטיינר שמשבח את המנהל היוצא של בית החולים, ד"ר פרבשטיין שעשה רבות לפיתוח 'פדה פוריה' מבית חולים פריפרי – למרכז רפואי המכיל כמה מחלקות מובילות: פה ולסת, מיילדות, "היחידה שבניהולי, ובקרוב תיחנך גם יחידת נתוחי לב וחזה שבה יטפלו טובי המומחים".
במסגרת עבודתו, אחראי ד"ר שטיינר על מרפאת המומחים של הפרעת קצב וקוצבים. הוא משתיל ועוקב אחר חולים מושתלי קוצבים דהפיברילטורים וקוצבים דו חדריים, מבצע בירור ואבחון הפרעות קצב, מבצע בדיקות אלקטרו-פיזיולוגיות פולשניות אבחוניות וטיפוליות. ד"ר שטיינר הוא אפוא, מומחה בהשתלה ותכנות של קוצבים מסוגים השונים.
אם התבלבלתם ממגוון המונחים, לד"ר שטיינר יש סבלנות של ברזל. "קוצבי לב מושתלים למטופלים שלהם יש חולשה או אבדן הכרה בעקבות דופק לב נמוך. במקרים כאלו, השתלת קוצב יכולה לפתור את הבעיה".
השתלת קוצב נדרשת, לאדם שקצב לבו איטי מידי או שלעתים הוא מחסיר פעימות. השתלת קוצב, הוא ניתוח המבוצע בהרדמה מקומית שבו מושתלים מספר חוטי חשמל (אלקטרודות) בתוך הלב. החוטים מחוברים למכשיר המושתל מתחת לעור בבית חזה עליון. המכשיר עוקב אחר פעילות הלב ובמידת הצורך הוא מפעיל את הלב ע"י אמפולס חשמלי. לאחר תקופת החלמה קצרה, מושתל קוצב ממשיך את חייו כרגיל, עם מעט מאד הגבלות, ומבקר פעם-פעמיים בשנה במרפאת הקוצבים לשם בדיקה שגרתית.
ישנם מטופלים הסובלים מדפיקות לב ואבדן הכרה מסיבות שונות. "אבחנה של מצבים כאלו דורש בירור מעמיק באמצעים מתקדמים בשלב ראשון. לאחר האבחנה, ניתן לטפל באמצעים שונים הכוללים טיפול תרופתי, מכשירים מושתלים וגם בפרוצדורות חודרניות שבמקרים רבים מעניקים ריפוי מוחלט לבעיה".
למטופלים העלולים לפתח סכנת חיים מהפרעות קצב קשות, מומלץ להשתיל דפיברילטור. ICD - בעגה המקצועית. המכשיר מזהה הפרעות קצב קשות, ומטפל בהם באמצעות קיצוב או מתן 'שוק חשמלי' ובעקבות כך חוזר קצב הלב לתקין.
במילה אחת, מהו דפיברילטור מושתל?
"זהו ה ICD-. מכשיר זה, מיועד למטופלים שיש להם נטייה להפרעות קצב קטלניות. ה-ICD מושתל בניתוח בהרדמה מקומית, כמו קוצב. המכשיר עוקב אחר הפעילות החשמלית של הלב באופן מתמיד, ובמידה שהוא מזהה הפרעת קצב הוא יכול לטפל ולהפסיק אותו על ידי קיצוב מהיר או ע"י מתן שוק חשמלי. תכנות המכשירים דורש מיומנות ונעשה במעקב מרפאתי במרפאת הקוצבים".
##מה אתה מציע למטופליך, בחיי היום-יום שלהם?
"בסופו של דבר, מטרתו של רופא היא להיטיב לאנשים ולשפר את איכות חייהם, אבל אחרי שמתנת החיים ניתנה, חייבים לנצל ולהשתמש בה נכון. כרופא, אני מטפל בכל חולה, ונאלץ לחשוק שיניים מול השימוש העתידי הצפוי להיות לקוי, בזמן האיכותי הנוסף שאני כביכול 'מקנה' למטופל. כשאני מסיים שיחת סיכום, אני יכול רק לרמוז לאנשים, לנצל את הזמן שניתן להם לדברים טובים ומועילים, ולא ההיפך, חלילה".
ובפן הגשמי, אתה מזהה פעולות מנע שהציבור החרדי יכול לאמץ?
"הנזק שאנשים שגורמים לעצמם באופן עצמוני הוא החמור מכל והיה ניתן למנוע אותו על ידי הרגלי חיים מתאימים. ככלל, אני מתקשה להבין את יחסם של מחנכים שעוברים בסלחנות על העובדה הרווחת של תלמידים צעירים המעשנים. לדעתי, אם שיעור המעשנים בקרב תלמידי הישיבות ירד, ידם של רופאי דור העתיד תהיינה מלאות הרבה פחות".
מחסירים פעימה
מוות מדום לב, מסביר ד"ר שטיינר, היא 'מיני-מגיפה' הממיתה בארה"ב לבדה כ-300,000 איש בשנה. זהו מוות המוגדר ככזה המתרחש תוך שעה מתחילת התסמינים, ונגרם לרוב ע"י התקף לב בו נחסם אחד מהעורקים המספקים דם ללב. היעדר החמצן לשריר גורם לאי יציבות חשמלית ולהפרעות קצב קטלניות.
חלק מהמקרים נובעים מגורמים נוספים כמו נזק מהתקף לב קודם, דלקות בשריר הלב, או תסמונות גנטיות המסוגלות לפגוע במבנה שריר הלב או לגרום להפרעות קצב. כאשר מתרחש אירוע כזה יש לבצע 'היפוך חשמלי' באופן מיידי. מכת החשמל ע"י דפברילטור, מפסיקה את הפרעת הקצב, ומביאה לקצב לב תקין לאחר מכן. עד למתן מכת החשמל, יש לבצע עיסוי לב והנשמה, בכדי למנוע נזק למוח בשל היעדר חמצן.
הצורך במניעת אירועים כאלו הוא קריטי. בהיעדר צופה בתהליך, היודע לבצע החייאה או חובש המצויד בדפיברילטור - הסיכוי לשרוד הינו זעום ועומד על 7%. בנוסף, זיהוי מוקדם של אוכלוסיות בסיכון - קשה, ולוקה בחוסר דיוק. ישנן אוכלוסיות הנמצאות בסיכון גבוה, כגון אלו שסבלו מהתקף לב קודם עם ירידה קשה בתפקוד חדר שמאל. מאידך, לרוב הלוקים בדום לב אין מחלת לב ידועה קודמת. הם רק בעלי גורמי סיכון למחלות לב, כמו עישון, סוכרת ויתר לחץ דם. "הפסקת העישון מפחיתה משמעותית את הסיכון לדום לב וכן טיפול בסוכרת ויתר לחץ-דם", מצהיר ד"ר שטיינר ומפציר שוב ושוב.
לקבוצת הסיכון הגבוה ביותר להפרעת קצב קיים מכשיר מושתל, אפקטיבי מאוד המטפל בפרפור חדרים. זהו הדפיברילטור המושתל. "אבל היות ולא לכל אדם בעל סיכון גבוה מושתל דפיברילטור, אני מאוד ממליץ לצרף לערכות החייאה בסיסית ועזרה ראשונה או להציב דפיברליטורים חיצוניים במקומות של התכנסות ציבורית כמו בבתי כנסת ומוסדות חינוך",
